יום #26: זהו, נגמר...

יום אחרון לטיול, עצב ושמחה מעורבבים יחד...
אתמול סיכמנו בערב, אני לא חשבת שכל משפחה וכל זוג יכולים לחיות ככה בצפיפות הזו במשך חודש, עם נסיעות ארוכות, מצבים קצת מלחיצים לפעמים, נדרשת התגייסות של כולם והמון סבלנות וגם הרבה יכולת לצחוק על הכל. אני חושבת שעמדנו בזה ממש יפה, ובכל זאת קצת מתגעגעת לבית שלי, לאמבטיה הגדולה שלי, לעסק שלי...

אז היום באמת שכבנו לנו להתפנק עד הצהריים כמעט, ואז נסענו לקניון הקרוב (שמתהדר בשם המשעשע mic mac mall) לשופינג קטנטן אחרון חביב.

אחרי שמיצינו את הקניון (די מהר) השלב הבא הוא לארוז ולסדר. נסענו לג'ימבורי מקסים בפרברי הליפקס, הילדים השתוללו להם ואני ארזתי את החיים שלנו בחודש האחרון לארבע מזוודות.
אם חשבתי שכמעט ולא קנינו כלום המזוודות חושבות אחרת - הן מפוצצות עד אפס מקום וחסרונו של תיק הגב השני מורגש ;)

ארוחת ביניים של מה שנשאר (תירס חם אחרון ומתוק, צ'יפס בתנור) והלדים ביקשו עוד קצת להשתולל...
אז אנחנו מסתכלים עליהם מוציאים אנרגיות (יש להם מעל 12 שעות טיסה מחר אז צריך) ונפרדים מהופש ומהאווירה.
עד הפעם הבאה!

יום #25: מריחים את הסוף

עוד מעט זה נגמר...
אנחנו כבר מתחילים לסכם ולחשוב על החזרה לשגרה, אבל יש עוד יומיים אחרונים.
היום קמנו מאוחר, המחשבה על שיט צפיה בלווייתנים עברה במוחנו אבל מתברר שזו כנראה כבר לא העונה ולנסוע בחזרה למפרץ פונדי זה לא בא בחשבון אחרי טירוף הנסיעות של אתמול. יום באיזי איט איז.
התחלנו בטיול רגלי בלוננבורג, העיירה הזו באמת יפהפיה אבל מנומנמת על גבול העיירת רפאים, העונה נגמרה ואיתה נסגרו כל החנויות ונעלמו כל האנשים. אפילו בית קפה פתוח לא ראינו. נכנסנו לסיבוב קצר במוזיאון הדיג, כמה אקווריומים וכל מיני אביזרים והסברים על ספינות דייגים, הילדים מאד נהנו מהעניין ובעיקר מסיור בספינה אמיתית.

סיבוב נוסף ליד הים בעיירות שלא ראינו אתמול, שוב, אין נפש חיה בשום מקום, הבנו את הרמז ונסענו להליפקס, היעד האחרון שלנו במסע.

בהליפקס עלינו לסיטאדל, המצודה ששימשה להגנה על העיר מפני מגוון פלישות מאיימות (הידעתם שאחרי מלחמת העצמאות של ארהב הם ניסו לפלוש לקנדה ולא הצליחו? הידעתם שקנדה היא עדיין חברה בחבר העמים הבריטי ונתונה לשליטת מלכת אנגליה?)
הסיבוב, הטיול והתצפית היו מאד משעשעים, מזג האוויר סבבה לגמרי ובלי ששמנו לב כבר אחהצ וצריך להגיע לקמפ (האחרון שלנו).

קמפ חביב, דשא, גינת שעשועים שהילדים כבר חנכו, ארוחת ערב מכל המצרכים שנשארו לנו, הכל "אחרון להפעם", קצת עצוב אבל יהיה שוב :)

מחר - מקווים שהגשם לא יחזור!

יום #24: נוסעייייים

וואו, מזמן לא קמנו לכזה יום יפה! שמים צלולים, רוח במינימום, לא מקפיא אלא רק קר נסבל, כיף כיף, רק שהיום הזה מוקדש כולו לנסיעות...
קנדה הזאת, כבר אמרתי קודם שיש בה מלא מקום, להגיע ממקום אחד לשני זה לא פשוט בכלל.

אז התחלנו צמוד לקמפ איפה שסיימנו אתמול, בהופוול, והפעם בשעת השפל. למרות שידענו למה לצפות זה עדיין היה מדהים: איפה שאתמול היו 5-6 מטרים של מי ים עכשיו יש קרקעית יבשה. ירדנו לטייל ולהסתובב על קרקעית הים (בוץ בוץ) ולראות מקרוב את תצורות הסלעים המדהימות.
למי שמתכנן להגיע לשם, אסור לוותר על לראות את שני המצבים, אחרי דיון הגענו למסקנה שהכי שווה לתכנן להגיע לשם בסוף השפל, לטייל בין הסלעים ואז לעלות למרפסת ולצפות בגאות מגיעה וממלאת את המקום.

גאות

שפל

ו קדימה, לנסיעהההה.
היום אנחנו עוברים מניו ברנזוויק לנובה סקוטיה, עניין פעוט של 3 שעות נהיגה מינימום.
אתמול החלטנו שנעשה היום מסלול לאורך החוף הדרומי של נובה סקוטיה מה שהאריך את המינימום בהרבה יותר...

שפל בנסיעה בניו ברנזוויק: איפה הים??

חוץ מעצירה קצרה בשוק איפשהו באמצע הדרך להצטיידות קצרה והפסקת צהריים נסענו ארבע וחצי שעות, עד לעיירת דייגים בשם פגי'ז קוב, שמלאה במלכודות לובסטרים ויש בה מגדלור אחד יפה שהוא אחד המצולמים ביותר בכל קנדה, ויש סיבה. הוא יושב על המון סלעים יפים עם נוף של אוקיינוס כחול עמוק, משהו משהו.

האישה החביבה בטוריסט אינפורמיישן הסבירה לי שנסיעה לאורך כל העיירות בדרך עד לאן שתכננו לישון בו, העיירה לוננבורג, תיקח כשעה וחצי. בפועל זה לקח כשעתיים וחצי, כולל עצירה בעיירה צ'סטר לצפייה בשקיעה ומעבר איטי בעיירה מהון ביי שהייתה מלאה בדחלילים יצירתיים במיוחד. לדרך הזו קוראים "שביל המגדלורים" אבל בסוף ראינו רק את זה של פגי'ז קוב :)
הגענו מותשים לקמפ בלוננבורג ואפילו על הסתובבות בעיר בערב ויתרנו. תקתקנו ארוחת ערב זריזה של טורטיות ולנוח... מחר נטייל בלוננבורג וניסע עוד הרבה.

שקיעה בצ'סטר

יום #23: ים ורוח

אחרי שכל הלילה הקראוון רעד מהרוח, קמנו ליום פחות אפור אבל קפוא כרגיל. השעה פה שונה ממה שהתרגלנו אז קמנו ויצאנו מאוחר יחסית, קשה להתארגן בזרירות כשקרררר...
קפצנו לראות את הדאון טאון והשוק של סיינט ג'ון, שניהם התגלו כדי מנומנמים בשבת בבוקר אז יצאנו לנסיעה הארוכה לעבר הפארק הלאומי פונדי
(כולם ביחד: פוווונדיייי!)

בקנדה הכל מגיע במרחקים. יש להם מקום אז אפשר לקחת את הזמן ולנסוע עוד ועוד...
כמעט שעתיים אחר כך, הגענו לשער הכניסה, ממנו יש עוד חצי שעה נסיעה בתוך הפארק למסלול הראשון שלנו אל מפלי דיקסון.
מתלבשים היטב, חולצה סווצ'ר מעיל כובע צעיף כפפות, ויוצאים לדרך.
הסביבה פה מאד שונה ממה שראינו בארהב, הכל ירוק וחשוך ומלא טחב ושרכים, המפלים יפים והדרך מלאת פטריות. בימים האחרונים התחלנו לראות פטריות בכל מקום...

מטפסים את כל הדרך חזרה ונוסעים עוד חצי שעה פנימה לעוד מסלול קצרצר אל חוף הים, אבל הרוח מבריחה אותנו מהר בחזרה וקדימה ליעד הבא.

כל הדרך ל Hopewell מטפטף לנו גשם עדין וקשתות מופיעות מכל מקום. זה מדהים, לא חושבת שאי פעם ראינו כאל קשתות רחבות ו ברורות, ממש עם כל הצבעים בפנים ורואים את ההתחלה והסוף... יפהפה.

לסלעים של הופוול הגענו ממש ברגע האחרון לפני שסוגרים. הקטע של מפרץ פונדי הוא הגאות והשפל המטורפים שלו וכאן אפשר לראות תצורות סלעים מעניינות שהמים שחקו, הגענו היום בשיא הגאות ומקווה מחר בבוקר לראות את השפל.
בגלל שהגענו כשהכל נסגר גם לא גבו תשלום על הכניסה וגם לא היה שאול לתצפית אז צעדנו במסלול השלישי להיום עד לסלעים שמסביבם ים חום סגלגל ומוזר. יונתן הסביר לתומי כל הדרך חזרה איך בדיוק נעצרו הסלעים הללו.
הילדים האלה חברים כל כך טובים, מסורים זה לזה, ברור שיש רגעי משבר ושהם גם רבים הרבה בעזה סיר לחץ צפוף אבל עדיין תענוג לראות אותם יחד.

זהו, התעייפנו. במקור עוד שקחנו לצמצם מרחקים ליעד הבא אבל היציאה המאוחרת, הקור וכמות הנהיגה היום הובילו אותנו לקמפ הצמוד לחניית לילה כמה שיותר קרוב לביתו המקלחות, מקלחות רותחות לכולם, ארוחה זריזה של תירס מתוק ותפוחי אדמה בתנור ועכשיו נחיםםםם!

לילה טוב :)

יום #22: חוצים את הגבול

לאור העובדה שנראה היה טיפה פחות אפרורי וקפוא, התחלנו את הבוקר האחרון שלנו בארה"ב בטיול קצר בחלק הפחות מתוייר, הדרום מזרחי של אכדיה, בשביל שקוראים לו וונדרלנד ומוביל דרך יער עמוס בעצים יפים ופטריות מוזרות לחוף ים סלעי ומקסים. ישבנו על הסלעים ובהינו בגלים, הילדים חיפשו סלעים מעניינים, ו קדימה לדרך.
דרך ארוכה לפנינו, ממיין לניו ברנזוויק, הנהיגה הכי ארוכה שעשינו עד היום, מעל 3 שעות פלוס שעה שמפסידים באמצע לשינוי השעון במעבר הגבול.

בדרך הייתה השלכת הכי יפה שראינו עד היום, צבעים של אדום כהה וכתום זוהר, מדהים. חבל שזה כביש ישר ומהיר ואין איפה לעצור...

מעבר הגבול בחזרה כל כך שונה מהאמריקאיים ההיסטריים: עוצרים ליד השוטר, שואל אם יש לנו סמים או אלכוהול באוטו ולכן נוסעים, עונים לו וביי. אפילו לא ביקש לראות את הילדים שבו מאחורה.

אנחנו רוקנו את המקרר כי חששנו אז עכשיו צריך שוב לעבור בזריזות בסופר, קנייה קצרה ובסיסית כי אלה ימים אחרונים.

הגענו לסיינט ג'ון, עיר יפה מרחוק אבל יש כזו רוח מטורפת בחוץ שאי אפשר לטייל.
ניסינו לעשות גיחה ל reversing falls, מין תופעת טבע שנגרמת בגלל הגאות שיש פה שבה המים זורמים במעלה הנהר, אבל הטעו אותנו בשעה ככה שראינו סתם נהר.

בכניסה לקמפ - שלוש איילות מסתכלות עלינו וחוצות מולינו את הכביש. סוף סוף!

כל השלטים גם באנגלית וגם בצרפתית פה

יום #21: אכדיה

אחרי שאתמול השטפונות עצרו אותנו בדרך, היום הגענו סוף סוף לפארק הלאומי אכדיה!
זה אחד הפארקים הכי מתויירים בארהב, מה שאומר כמות אנשים שלא ראינו מאז ניאגרה:
מגרשי חניה מלאים, תורים בכניסה, חצי שעה המתנה במסעדה היחידה בפארק...

הגענו ביום אפור וקפוא כשהריינג'ר סיפר שיש מעלינו סופה טרופית מאיימת (באפליקציית מזג האוויר מספרים שיש הוריקן גדול בבהמס שתיכף יגיע לכאן, מזל שאנחנו כבר לא נהיה פה) ככה שלא רואים כלום מהר קאדילק ורוב השבילים רטובים וחלקלקים.
אז בילינו את היום בסיבוב לאורך החוף כולל גיחות זריזות מחוץ לקראוון לקור ולרוח שבחוץ
(תושבי מיין לא מתרגשים ומסתובבים במכנסיים קצרים כשאנחנו עם שלוש שכבות, מעיל, כובע וכפפות)
ראינו את הים האפור ואת הסלעים האדומים, האיים היפהפיים הקרובים, את בר הרבור שנראית עיירה תיירותית חביבה אבל הקור מנע מאיתנו לחזור אליה אחהצ,
ובסוף סיימנו במסעדה שבג'ורדן פונד, כי אמרו לנו שאנחנו חייבים לאכול שם פופאוברז, שזו מין הכלאה בין סופגניה, מאפין ופחזנית.
חיכינו חצי שעה שכללה גיחה לאגם וריצה חזרה לאח להתחמם,
וניסינו סאנדיי של פופאובר ובלוברי קריספ שזה כמו פאי עוכמניות בלי הבצק מלמעלה שהיה טעים ומושחת.
כמובן לא לשכוח שוקו חם בכזה יום!
המלצר היה מתנשא וזה היה משעשע ("הו, אתם השולחן הכיפי שמזמין רק קינוחים!")...

וזהו, היום נגמר די מהר ואיתו הזמן שלנו במיין ובכלל בארצות הברית. מחר חוצים לימים אחרונים בקנדה וחזרה הביתה!

מיין, היית אפרורית ומעצבנת, תלמדי בבקשה מניו המפשייר וורמונט. תודה.